עבירות הסגרה

חוק ההסגרה מונה את התנאים להסגרת אזרח ותושב ישראל למדינה אחרת המבקשת את הסגרתו, ובראשם שלושה תנאים- קיומו של הסכם הסגרה בין ישראל ואותה מדינה, קבלת בקשת הסגרה מאותה מדינה, והיות העבירה בה הוא מואשם במדינה המבקשת, עבירה גם עפ"י החוק בישראל, כשעונשה המינימלי בארץ הוא לפחות שנת מאסר.
מסיבה זאת עבירות ההסגרה הן כל העבירות המהוות עבירה בשתי המדינות ועונשן המינימלי בארץ הוא כפי שצוין.
הגורם המבקש בארץ את ההסגרה הוא היועץ המשפטי לממשלה או פרקליטות המדינה, וביהמ"ש המוסמך לדון בבקשת ההסגרה הוא ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר אמור להחליט אם להכריז על המבוקש כבר הסגרה.
על החלטתו ניתן לערער לביהמ"ש העליון.
הדיון בבקשה להכריז על אזרח ותושב ישראל כבר הסגרה שונה בתכלית ממשפט פלילי רגיל משום שהתביעה, בשם המדינה המבקשת, איננה חייבת להציג בפני ביהמ"ש בארץ את כל הראיות שישמשו את המדינה המבקשת במשפט (שיתקיים בה בעתיד) אלא רק את עיקרן/חלקן.
כמו"כ כדי שהמבוקש יוכרז כבר הסגרה למדינה המבקשת, התביעה אינה צריכה להוכיח כי הראיות שהביאה (ואשר אותן קיבלה מהמדינה המבקשת) מבססות את אשמתו (עפ"י כתה"א שהוגש כנגדו במדינה המבקשת) מעבר לכל ספק סביר, אלא רק כי הן מלמדות על "אחיזה" לאישום/ כתב אישום שהוגש כנגדו, דהיינו כי יש מקום על בסיסן להעמידו לדין במדינה המבקשת.
מסיבה זו ההתמודדות עם בקשת הסגרה במישור הראייתי הינה מלכתחילה יותר קשה מאשר בניהול משפט פלילי.
במידה והמבוקש אכן מוכרז כבר הסגרה ובסופו של דבר מוסגר, הרי שהמדינה המבקשת צריכה להתחייב כי במידה ויורשע בה ויידון למאסר, הוא יוחזר לישראל לריצוי המאסר (אלא אם כן יוותר על זכותו זו, ויעדיף לרצות את העונש בה).